<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק א'</h1>
<h2>דף מ:</h2>
ואיכא דקשי להו היכי אמרינן מגו דאמינא לקוחה ומהימנא, והלא האומר לקוח הוא בידי קרקע זה והחזיק בו שני חזקה, נהי דלא ישבע שבועת התורה לפי שאין נשבעין על הקרקעות, אבל משבועת היסת לא ינצל. ותרצו שלא היו יכולין להשביעו היסת בטענת שמא שהרי היתומים לא היו יכולין להכחישו בטענת ודאי כי אם בשמא. זה היה טעם ה"ר משה ז"ל שפטרו בלא שבועה. ואיכא מאן דאמר דכיון דנפק עליה קלא דארעא דיתמי הוא הוי טענת היתומים כטענת בריא, וכמו שאם טען לקוחה היא בידי היו משביעין אותו, עכשו כשטוען זוזי אית לי גביכו ובא לגבות מן היתומים מפירות הקרקע משתבע נמי שבועת היסת, וכי אמר אמינא דאית לי זוזי גביה ומהימנא, פירוש מהימנא בשבועת היסת וארויח בין שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים דאיתיה שבועת המשנה [כתובות פ"ז ע"א] לשבועת היסת דאיתיה תקנתא דרב נחמן [שבועות מ' ע"ב]. אי נמי מהימנא בלא שבועה כלל, כי שמא עדיין לא היתה נתקנה בימיו תקנת רב נחמן. אבל לדידן לא ינצל מהיסת.
אבל אם נודע ומוחזק הקרקע שהיה של אביהן ולא החזיק בו בחיי אביהן שלש שנים, בודאי אינו נאמן, וכמו שאמר לו לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כו', ואזל ליה מגו ואינו נאמן עוד לטעון עליו טענת חוב, ויחזיר הפירות והקרקע ליתומים עד שיגדילו ויעשה עמהם דין. והקשה בעל התוספות ז"ל רבה בר שרשו אמאי נקט טענה דאי הוה מהדר ארעא ליתמי לא שקיל חובו אלא בשבועה, אדרבה היה לו לומר אלו מהדרנא להו ארעא אמור רבנן אין נזקקין להן עד שיגדילו ואפילו בשבועה לא שקילנא. ומתרצי דרבותא נקט כמאן דאמר לא מבעיא בקטנים דמפסידנא שאף בגדולים מפסידנא. אי נמי יש לומר שאלו לא היה חייב שבועה לגדולים לא היה חושש אלו היה ממתין אותן עד שיגדילו והיה נפרע מהן בלא שבועה, אבל חשש לשבועה שיהיה מצטרך לישבע אף כשימתין, ובזה היה מקפיד.
הנה בררנו מעובדא דרבה בר שרשו שאין תפיסה מועלת למלוה בנכסי יתומים קטנים להיפרע ממה שתחת ידו אלא אם כן הוא על ענין שיוכל לטעון לקוח הוא בידי ואז מועלת לו שנאמינהו במגו ולא נחוש לשובר או לפרעון אע"פ שהיתומים קטנים, אבל אם הוא על דרך שאין יכול לומר לקוח הוא בידי ואין שם מגו, תפיסתו אינה מועלת כלום, ויש לב"ד להוציאה מתחת ידו ולהחזירה ליתומים, כי הכא דא"ל זיל הדרא וכי גדלי אשתעי דינא בהדיהו. ולא תימא דילמא רבה בר שרשו הני זוזי אחריני חוב על פה הוא, הא אלו הוה בידיה שטרא מקויים מהניא ליה תפיסתו ואע"ג דליכא למימר מגו דלקוח הוא בידי. הא ליתה, דהא פרישו כל המפרשים דחוב בשטר הוה, והיינו הוא דאמר אמור רבנן הבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה, ואלו הוה על פה אפילו בשבועה לא שקיל, דהא אסכימו כולהו רבוותא דלא אמרינן מלוה ע"פ נפרעת מן היתומים אלא על הדרכים הידועים, ובאותן הדרכים אפילו בלא שבועה הוא נפרע מהן, אלא ודאי אין לחלוק אפילו יהיה חוב בשטר, דלעולם אין תפיסתו מועלת כלום אחר שאין יכול לטעון לקוח הוא בידי. הילכך אם תפיסתו תפיסת מטלטלין שתפס בחיי אביהם אי ליכא עדים ולא ראה, הא ודאי מהני ליה תפיסתו ונפרע מהם, ואי איכא עדים וראה לא מהניא ליה מידי ומוציאין מידו מה שתפס ומחזירו ליתומים וכי גדלי אשתעי בהדיהו. עד עתה דברנו במה שאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו. והואיל ואתא לידן דין זה יש לנו לומר מה הן המקומות שנזקקין להן אע"פ שהן קטנים. דע שאם צוה אביהם [ערכין כ"ב ע"ב] ואמר תנו מנה או שדה לפלוני באלו מעמידין אפוטרופוס שיטעון בעבורם, שכיון שלא אמר שדה זה ומנה זה ידחה אותם בפחות שבהם. ואף במנה זה פסקנו שנזקקין ומעמידין אפטרופוס. אבל הרב ר' משה ז"ל פסק שאם אמר מנה זו או שדה זו נזקקין ונותנין אותן למי שצוה ואין צריכין אפוטרופוס.
